פסוק 1: הנביא חגי משמיע את הנבואה שלו באחד באלול בשנת 520 לפני הספירה. פסוק 2-3: הנביא מצטט את העם שטוען שעדיין לא הגיעה העת לבנות את בית המקדש בגלל שהמצב הכלכלי נוראי כי הייתה בצורת ולא יכלו לבנות את בית המקדש בצורה מפוארת כמו בית המקדש הקודם. פסוק 4: הנביא משתמש בשאלה רטורית לשאול […]
בעזרא ג מסופר על כך שהגולים ששבו מבבל הניחו את היסודות לבית המקדש. פסוקים 1-2: השמועה על בניית בית המקדש מגיעה לצרי יהודה והם רוצים להשתתף בבנייה. הגולים לא הסכימו להם כי חשו שהם לא ראויים לכך. מי הם צרי יהודה: צרי יהודה היו שארית העם שלא הוגלה לבבל. צרי יהודה היו גם העמים הזרים
הצהרת כורש: הצהרת כורש (538 לפני הספירה) היא ההצהרה בה מלך פרס שהשתלט על בבל נתן ליהודים אפשרות לעלות חזרה לארץ ולבנות את בית המקדש. הוא עשה זאת לאחר שנה בלבד מתחילת שליטתו. קיים כאן קושי: ירמיהו ניבא שאורך הגלות תהיה שבעים שנה ועם זאת היהודים בגולה רק כחמשים שנה. הפתרון: ירמיהו השתמש במספר טיפולוגי
בפרק זה יחזקאל מצטט את העם לאלוהים. העם מדמה את עצמו בתור עצמות יבשות ומשווה את עצמו לגוף מת של אדם. יחזקאל מספר לגולים על כך שאלוהים החזיר עצמות יבשות לחיים ובעצם לפי הדימוי הוא יוכל להחזיר אותם מהגלות. קיימת מילה מנחה "רוח" שלה מספר משמעויות: •פסוק 5,8 – רוח החיים. •פסוק 9 – רוח
יחזקאל הנביא מנבא מהגלות ומנסה לטפל בבעיית היאוש ששררה בעם. העם היה מיואש בגלול ולא האמין שיחזור לארץ. הם האמינו שגורלם נקבע כבר בגלל עיקרון הענישה גמול לדורות. יחזקאל מעורר את התקווה של הגולים ומודיע להם שעיקרון הגמול השתנה מגמול לדורות לגמול אישי ומעכשיו כל אחד יתוגמל לפי מעשיו. הוא משתמש במשל "אבות אכול בוסר
