פסוקים 10-13:
בפסוקים אלו כתובים האיסורים שחלים על המלווה שלוקח ערבון.
פעם היה נהוג לקחת עירבון מן הלווה (נקרא עבוט) שהיה נשאר עד לסוף ההלוואה. על המלווה חלו כמה איסורים:
אסור ללווה להכנס לבית הלווה לקחת את העירבון כי:
סיבה ראשונה – כדי שהלווה לא יקח את הדבר הכי יקר ללווה (אולי ערך סנטימנטלי).
סיבה שנייה – כדי שהלווה לא יקח דבר שהמלווה זקוק לו.
סיבה שלישית – כדי שהמלווה לא יבוייש בפני הילדים שלו ואשתו שאולי לא יודעים על ההלוואה.
אם ללווה אין שום דבר שהוא יכול לתת כעירבון הוא יאלץ לתת את הבגד שלו למלווה ועל המלווה יהיה להחזיר לו את הבגד שלו כל פעם בשקיעה. ללווה אין כלום מלבד בגדיו והוא צריך אותם כדי לישון בלילה איתם.
הגמול למקיימי החוק – תהיה להם צדקה.
פסוקים 14-15:
בפסוקים אלו קיימים חוקים לאיסור הלנת שכר.
בעצם בחוק אומר שאם המעסיק לא משלם לפועל שלו משכורת באותו סוף יום הוא בעצם עושק אותו וזה נוגד את החוק. הסיבה לכך היא שהפועלים העניים צריכים את הכסף באותו יום כדי לקנות איתו אוכל.
מפרי החוק נחשבים שעשו חטא, אלוהים בוחן את היחסים בין המעסיק לפועל והגמול שלו יהיה בהתאם לכך.
פסוק 16:
עקרום גמול אישי הוא בעצם עיקרון שאומר שכל אחד יענש לפי מעשיו הניגוד לגמול קיבוצי בו אבות יכולים לשאת בעונש על דברים שבניהם עשו.
פסוקים 17-18:
בפסוקים אלו מדובר על ההגנה המשפטית של החלשים בחברה (האלמנה, הגר והיתום).
בחוק בעצם אוסר לקחת את בגדיה של האלמנה כערבון לעומת בגדי העני שאותם מותר.
האלמנה נמצאת במצב קשה וצריך לגלות כלפיה רגישות רבה.
פסוקים 19-22:
בפסוקים אלו קיימים חוקים על תוצרת חקלאית:
עומר – אם חבילה של חיטה או שעורה נשארה בשדה אסור לחזור לקחת אותה כדי שיהיה לחלשים בחברה.
זיתים – כשחובטים בעץ הזית נופלים הזיתים אך נשארים מספר זיתים עליו, שאותם אסור לקחת כדי שיהיה לחלשים בחברה.
עוללות – בכרם כשאוספים את האשכולות אסור לחזור לאסוף את מה שלא אספו בפעם הראשונה מאותה סיבה.
הגמול למבצעי החוק – ברכה בכל מעשי החקלאי.
הסיבה לעזרה:
נימוק היסטורי – צריך לזכור שגם אתה היית פעם עבד במצרים וצריך חזכור את הרעב והמחסור הכבד.