דברים פרק טו פסוקים 1-11 – שמיטת חובות:

שנת שמיטה – אדם עובד את אדמתו שש שנים אבל בשנה השביעית אסור לו לעבוד אותה מכיוון שאלוהים ציווה שבשנה השביעית האדמה תנוח כדי שכולם יהנו ממנה.
חובות כספיים בשנת שמיטה:
אם הלוות כסף למישהו מתוך העם החוב בטל אבל אם הלוות כסף למישהו נוכרי החוב לא בטל.
למה החוב של הנוכרי לא בטל:
•בארץ של נוכרי אין את החוק הזה.
•הנוכרי לא צריך את הכסף הוא לקח את ההלוואה לצורכי מסחר.
•הנוכרי מעבד את האדמה שלו גם בשנת שמיטה (זאת אומרת שהוא יכול לכלכל את עצמו לעומת העם שלא יכולים כי אסור להם לעבוד את האדמה ולכן אין להם יבול ואין להם מסחר).
לפי הפשט – החובות מבוטלים בתחילת השנה השביעית.
לפי חזל – החובות מבוטלים בסוף השנה השביעית (כדאי להקל על המלווה).
עם זאת החוק הזה מאוד בעייתי כי אף אחד לא ירצה להלוות כסף לפני שנת שמיטה.
הגמול – הבטחה לשגשוג כלכלי, תמיד ילוו לאחרים ולא יצטרכו הלוואה.
המטרה של שמיטת החובות:
•לצמצם את מספר העניים בארץ.
•העם ישגשג כלכלית אם יקיים חוק זה.
•העם ישגשג מדינית אם יקיים חוק זה.
המחוקק מנסה לשכנע את העם להלוות גם לפני שנת שמיטה בעזרת הבטחה של ברכות ודרכי שכנוע שונות. הוא מזהיר שלא לחשוב אפילו על לא להלוות לעני בגלל ששנת שמיטה מתקרבת. מאיים ואומר שאם לא ילווה יהיה עליו חטא כי בכל זאת החוק הוא צו אלוהים, בניגוד לכך אם אדם ילווה הוא יזכה בשכר מאלוהים.
איך פתרו את הבעיה:
חוק הפרוזבול חוקק שעקף את החוק המקראי.
חוק הפרוזבול אומר בעצם שהחוב הופך להיות של בית המשפט ולכן אינו בטל בשנת השמיטה, העני משלם לבית המשפט ובית המשפט משלם למלווה. החוק נתן לעניים את האופציה להלוות בשנת השמיטה.